ר"ן על נדרים ל״ו א:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« ר"ן על נדרים ל״ו ע״א:ד׳ ר"ן על נדרים ל״ו ע״א:ז׳ »

1 רש״ש פתח ↗

ר"ן ד"ה גופא. בהמה שנמצאת מירושלים כו'. כצ"ל:

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

יראה לי שאין דין כו'. כ"כ בזה ועיין בירושלמי פ"ח דסוטה דאמר שם יצא הנוטע כרם בחו"ל שאין מצוה לחללו ע"ש בהל' ה', אך באמת כך דהנה כ"כ דיש חילוק בין נטע רבעי למעש"ש דגבי נטע רבעי יש בו איסור וקדושה והאיסור והקדושה הוה שני דברים וגם קודם שיבוא לירושלים יש עליו דין קדושה ולכך גבי רבעי צריך לשום ע"י ג' אף אם דמיו ידועים עיין תוס' סנהדרין ד' י"ד ע"ב ובר"ש פ"ה דמעשר שני דבעי ג' אנשים דוקא ועיין בירושלמי שם פ"ה ה"ג דיש שיטה דהא דאמרי ב"ש דכרם רבעי אין לו ביעור הוא רק בשביעית ומ"מ הקדושה חל עליו מחמת הך דקדש הלולים ע"ש ונמצא כך דהנה עיין בתוספתא סוף מעש"ש יש שם מחלוקת דב"ש וב"ה דב"ש אומרים אין נוטעין אותו ברביעי מחמת שהרבעי שלו חל בשביעית וב"ה מתירין ר"ל כך דהנה שם במשנה מבואר בפ"ה מ"ה ובשביעית פודהו בשויו יעו"ש ונ"ל דר"ל דא"צ להוסיף חומש דכיון דחל עליו דין שביעית ועיין תוס' ב"ק ד' ס"ט ע"א דמספקא להו אי שביעית נוהגת בכרם רבעי אך באמת הוא מבואר בסוף פ"ז דפאה בירושלמי דשביעית חל אף על ההקדש ויליף לה מקרא מושבתה שבת ל"ה ומש"כ התוס' מנחות דף פ"ד ע"א דנזירך דידך אין דהקדש לא זה רק על איסור שביעית אבל קדושת שביעית חל עליו וא"כ שוב אין מוסיפין עליו חומש דהוה אינו שלו וזהו דר"ל בשויו ולכך ס"ל ב"ש דאסור ליטע ברביעית כדי שלא יחול עליו דין שביעית ואף דלכאורה מירושלמי שם דמשנה ג' לא משמע כן י"ל דזה רק כגון שהביא בוסר קודם שביעית דיש בו איסור רבעי קודם שבא שביעית וגם שביעית נהגא בו, משא"כ אם חל עליו שביעית קודם רבעי אז אין לו חומש, וכן מה דנקט שם במשנה ואם היה הפקר ר"ל שהפקירו ג"כ קודם שחל עליו דין רבעי וכמו דאמרינן בקדושין ד' נ"ד ע"ב גבי מתנה ע"ש ובזה א"ש מ"ש התוס' ב"ק ד' ס"ח ע"ב דהא קניא ביאוש אך כיון דהוא ממון גבוה לא שייך בו כלל גדר יאוש ואף דלכאורה מה שייך גדר גזל גביה מה דמקשה שם בב"ק צ"ל משום דאף דקי"ל דממון גבוה הוא יש בו גם דין של ממון הדיוט ועיין תוס' ב"ק ד' ס"ח ע"ב וד' ס"ט ד"ה קריא רחמנא ועיין בירושלמי מעש"ש פ"ד ה"ו מה דאמר שם מתני' דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר משיכתו זהו פדיונו ר"ל דגבי מעש"ש יש בו שני קנינים הפדיון והמשיכה כך ס"ל לת"ק ולכך יש נ"מ במעשר שני בין משך ללא משך משום דצריך לקנות הממון הדיוט שיש לבעה"ב בו ורשב"ג לא ס"ל כן רק דס"ל דאין כאן ממון הדיוט כלל רק דהפדיון הוא המשיכה ולדידיה לא שייך גזל כלל גבי מעשר שני ונטע רבעי, ועיין ב"ק ד' ס"ו ע"ב ד"ה דגזל קרבן דחבריה ע"ש ברש"י וזהו ג"כ כוונת הירושלמי מעש"ש פ"ה ה"א אמר ר"י ואפילו כמ"ד בשחרית אתיא כו' ולא רשב"ג היא כו' ר"ל דהא לרשב"ג לשיטתיה לא שייך כלל גדר גזל גבי רבעי וכמש"כ ועיין בירושלמי שקלים פ"ב ה"ב הגונב עולתו של חבירו כו' נתכפר כו' ועיין ב"ק ד' ע"ו ע"א ותירץ בירושלמי דמ"מ פדיון א"א בדבר שישנו תחת אחר בגזל דהא בעינן וקם לו ואמר שם אליו ראה ככר מתגלגל כו' שמא חל עליו הקדש ר"ל דאין מקדישין לאיבוד וכעין דמבואר במנחות ד' ע"ד ע"א ובמעילה דף י' ע"א וכן כתב רבינו בהלכות ביכורים פ"י הל' י"ט ע"ש וכן הדין גבי פדיון ס"ל לרבינו בהלכות ערכין פ"ז הל' ט"ז שאם החוב שנים בדמי השדה אם פדה ליתן לבע"ח לא מהני משום דהוה פדיון לאיבוד ועיין בירושלמי פרק א' דדמאי ה"ב דהוה שם בעיא גבי דמאי אם מפרישין כ"ש ע"מ לאבד דא"כ לא הוי הפרשה ועיין במש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ח מהל' מעשר ה"ג דאם יכול לומר שיהיה שעה אחת תרומה ותבטל בק"א וזהו בעצם מחלוקת דתנאי פ"ז דדמאי הל' ו' ר"א ב"ע ורבנן אם זה הוה הפרשה או לא, ועיין בירושלמי חלה פ"ג הל' א' דהוה פלוגתא שם אם פסקינן הל' כראב"ע או לא, ועיין בהך דב"ק דף קט"ו ע"ב גבי חבית משתברת אם יכול לעשותה ת"מ אף דיעבד ורש"י פי' שם משום דהוה הפקר ואינו שלו אך מדברי רבינו מוכח דלא משום זה רק דלא הוה הפרשה כלל, ועיין ב"ק דף צ"ח גבי מעש"ש ע"ש, ועיין בתוספתא פ"ח דדמאי בזה, ועיין בתוס' פסחים ד' י"ג ע"ב ד"ה אין מביאין דמוכח שם דיכול לפדותה אף דהמעות ילכו לאיבוד, ועיין תוס' ישנים יומא ד' נ"ה, אך באמת כך דהנה רבינו ז"ל בהל' מעש"ש פ"ב הל' ג' ס"ל דיוכל לחלל מעש"ש על פירות אחרות וע"ש בהשגות ושם בפ"ד ה"ב ע"ש וה"ג וכבר הקשה עליו הראב"ד ז"ל דהרי מבואר בסוכה ד' מ"א ובבכורות ד' נ"א דבעי דוקא כסף צורה וכן הקשה כאן לקמן בהל' י"ז, אך באמת בתוספתא דשביעית ומעש"ש מבואר דיכול לחללן גם על פירות וס"ל כך דיש ב' מינים אחד חילול ואחד פדיון והחילול הוא שיהיה חל שם של המעש"ש על האחר ועיין בהך דסוכה דף מ' ע"ב אם שייך גבי שביעית דרך חילול ומבואר שם ד' מ"א דבפירי ראשון ד"ה לא שייך והטעם דחילול לא הוה רק שתפקע מזה ותחול על זה וגבי שביעית כיון דפירי ראשון לעולם קדוש אין נופל בו לשון חילול ועיין שם ברש"י דף מ' ע"ב ד"ה קודש אבל בפירי שני י"ל דנופל בו לשון חילול ואידך פליג דס"ל דאינו מתחלל גם פירי ב' רק דרך מקח אך באמת נ"ל כך. דהנה עיין בהך דתמורה ד' כ"ו ע"ב דאמר שם דגבי הקדש בדה"ב אם אמר חליפי זו לא מהני ומחוללת על זו מהני ועיין בירושלמי פ"ב דנזיר דהוה מחלוקת שם דחד אמר דגם חליפי זו מהני בבדה"ב ע"ש ובאמת קשה הא מבואר בתמורה דף ט' ע"א דלשון חליפין משמע תצא זו ותכנס זו וא"כ אמאי לא מהני גם בקדשי בדה"ב אך באמת כך דיש ב' גדרים אחד גדר מקח ואחד גדר חליפין ור"ל כך דחליפין מיקרי ע"י שהמוכר מפסיד הדבר ונעשה זה תחת הדבר הראשון ומקח הוא ע"י מה שנתוסף להלוקח דבר בשביל זה הוא נותן זה להמוכר דיש מציאות שיצא מרשות המוכר והלוקח עדיין לא זכה עיין ב"ב ד' קל"ח ע"א וכן הדין אם נימא ד"ת מעות קונות לכמה שיטות ובהך דכריתות ד' כ"ד ואכמ"ל וכן הדין גבי הך דגיטין ד' ע"ה גבי נתינה בע"כ והוא ג"כ כן דמרשות הנותן יצא ועדיין לא קנה אותה המקבל ועיין ב"ב דף נ"ד ע"ב גבי נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר דנפקע רשות העכו"ם ועדיין לא קנה אותה ישראל ועיין עירובין ד' פ"א גבי מעה מחלוקת דר"א ורבנן אם זכה לעירוב ושם ד' ע"א ע"א בהך מחלוקת דב"ש וב"ה אם הוה אסתלוקי רשותא או קנויי רשותא וכן גבי שכירות מעכו"ם וכ"כ בזה והנה גם לגבי הקדש אם הדבר השני גורם שע"י שנכנס הוא להקדש תצא הראשונה מן הקדש או להיפך ע"י מה שיצאתה הראשונה נכנסה השניה אך בהקדש לא שייך זה דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וכ"ז שלא נכנס דבר תחתיה לא יצתה הראשונה ועיין תוס' ב"מ ד' נ"ז ע"א דגבי הקדש לא שייך אונאה בשביל זה דאם נימא דאינה א"כ לא יצא ההקדש לחולין וא"כ לא אינה ועיין בהך דמנחות ד' מ"ו ע"א בתוס' וד' מ"ז ע"א דיש מין הקדש שנקדש בכלי שרת דאף דתופס את דמיו מ"מ לא יצא לחולין ההקדש הראשון. אך י"ל דקדושת כלי שרת הוה כעין הך דבר פדא בנדרים ד' כ"ח ע"ב פדה חוזרת וקודשת א"כ הקדושה הראשונה יצא וה"נ בקדושת כלי שרת כן וכן כתב בתוס' ישנים שם ועיין תוס' בכורות ד' ל"ב ע"א דר"ל דגם גבי חרמים כן וכן גבי מעילה מבואר בפסחים דף כ"ז ע"ב ובר"ה ד' כ"ח ובקדושין ד' נ"ה דכל היכא דליכא מעילה לא יצא לחולין ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ד דע"ז דגבי קרקע של הקדש כיון שלא מעל לא יצאתה לחולין וכ"מ בזה, וא"כ לכך לא שייך גדר חליפין בהקדש משום דחליפין הוה גדר תצא זו ותכנס זו כמבואר בתמורה דף ט' הנ"ל וזה לא שייך בהקדש וגבי שביעית בפרי ראשון לא שייך בו חילול כיון דלא יצא לחולין ובפרי שני הוה מחלוקת כמבואר בסוכה ד' מ"א הנ"ל. אך נ"ל דאפילו למ"ד אינו מתחלל דרך חילול זה רק ר"ל דהפרי השני אינו נתפס אבל מ"מ אם עבר וחילל יצא הפרי השני מקדושתו וכעין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מעש"ש פ"ז הל' י"ד גבי מים ומלח וזה ג"כ נ"מ בין חילול לפדיון דחילול ס"ל לרבינו דהיינו דהדבר השני חל עליו שם הראשון ולא גדר שהוא נפדה תחת הראשון נמצא כך אם מחלל מעש"ש על פירות חל על הפירות שם מעש"ש אך צריך שיהיו פירות שראוין להיות מעש"ש דהיינו פירות חו"ל אינו יכול לחלל עליהן מעשר שני וכמו גבי האוכל תרומה בשוגג כמבואר בסוף פ"ו דמסכת תרומות, ועיין בתוספתא פ"ז דשביעית דאמר שם דאין מחללין מעשר על פירות שביעית ובדיעבד הוה חילול. אך י"ל דשם ר"ל על כסף מעשר דאין לוקחין פירות שביעית ממנו לכתחלה וכמש"כ רבינו פ"ז מהל' מעש"ש הל' י"ג וראיה דשם בתוספתא אמר דמעש"ש אין מתחלל אלא באותו מין וכמו גבי האוכל תרומה בשוגג ואף דבירוש' שם בסוף פ"ו דתרומות ר"ל דמשלמין גבי תרומה מפירות שביעית ועיין במש"כ רבינו בהל' תרומות פ"י הי"ט ע"ש. אך י"ל דמיירי כגון שהביא שליש לפני שביעית דלענין תרומה חייב לגירסת רבינו בהך דר"ה ד' ט"ו ובירושלמי פ"ב דביכורים ומ"מ לשאר דברים יש עליו דין שביעית לענין שאסור לשלם חוב מפירות שביעית. גם י"ל דזה תליא אם הא דפירות שביעית פטור מן המעשרות אם הוא אפקעתא דמלכא עיין ב"מ ד' ל"ט וד' ק"ז ע"א וד' ק"ט ע"א או משום שצריך להפקירן וזה הוה מחלוקת דרש"י ותוס' בר"ה ד' ט"ו ע"ש. וכיון שכן שייך לומר דיש בו זיקת תרומות ומעשרות כמבואר בירושלמי דתרומות שם פ"ו ה"ה. וכן גבי מעות של מעש"ש אם מחללן על מעות אז הוי גדר חילול ואם על דבר אחר הוה גדר פדיון, וזהו כונת הירושלמי ספ"א דדמאי והובא בדברי רבינו פ"ד דהל' מעש"ש ה"ג וע"ש בהל' ב' ובדברי הראב"ד ז"ל, ועי' בתוספתא דמאי פ"ד דאמר שם מצרפין פירות חו"ל על פירות שביעית לפוטרן מן המעשר משמע דהפטור הוא בעצם וכן מוכח מירושלמי פ"ב דדמאי ע"ש, ועיין בדברי רבינו פ"ד דמעש"ש ה"ט אין פודין פירות מעשר כו' ומש"כ רבינו בפיהמ"ש פ"א דדמאי מ"ב ואסור לפדות פירות מעש"ש על נחושת ואף דבכמה מקומות מבואר דפודין צ"ל ג"כ כן דזה הוה גדר פדיה וזה הוה גדר חילול ונ"מ ג"כ דלענין חילול א"צ להוסיף חומש וכעין מש"כ רבינו ז"ל בפ"ה הי"ג גבי דינרי זהב ע"ש. והנה עיין בירושלמי ספ"א דמעש"ש דהוה מחלוקת דב"ש וב"ה גבי הרוצה לחלל כו' ואמר שם דצריך להיות פירות על המעות דב"ש מחלל ובין אלו ובין אלו קדשי וכעין מש"כ הראב"ד ז"ל בפ"ד ה"ב ולב"ה לא מהני כלום, ועיין בתוספתא דמעש"ש פ"ג בהך מחלוקת דב"ש וב"ה ובירושלמי שם ספ"א דאמר בריחוק מקום אתה פודהו ובקירוב מקום אתה מחללו ר"ל דזה הוה גדר פדיון וזה הוה רק שמחליף קדושה על קדושה, ועיין בפ"ה דמעש"ש ה"ז גבי הך מחלוקת דב"ש וב"ה אם בזמן הביעור צריך לחללן על הכסף בזמה"ז וע"ש בירושלמי הטעם אפילו מחללו מה מועיל ר"ל כמש"כ דכיון דזה הוה לאיבוד הוה כמו תחלת הפרשה דלא מהני אך מ"מ ב"ש ס"ל דמ"מ צריך שיחללן על הכסף ויהיו שניהם קודש וכמש"כ לעיל וס"ל דלא מקרי תחלה כיון דבא מחמת מעש"ש, ועי' בתמורה ד' ט' ע"ב בהך בעיא דשם אם תמורה מקרי הקדש ראשון או הקדש שני ועיין בר"ה ד' ה' ע"ב גבי הומם וחילל אם הוה כמו קרבן אחד או לא וברש"י יומא ד' ס"ג ע"ב ד"ה רבינא דכתב שם דא"צ להגריל שהרי בא מכח הראשון ע"ש, ועיין בירושלמי יומא פ"ו סה"א דמקשה שם היאך תמורת חטאת חל כלל ויש אדם מימר למיתה משעה ראשונה ר"ל ג"כ כה"ג דאין מפרישין לאיבוד. אך אם נימא דזהו בגדר הקדש הראשון כמש"כ א"ש וגם י"ל דמה דהתמורה קדשה הוא ממילא מחמת גזיה"כ ולכך תמורת טעות ג"כ קדוש ועי' בתוס' חולין ד' פ"א ע"א שכ' כן והיינו הך דר"ל דהכלל נגרר מכח דבר הראשון, ועיין נזיר ד' ל"ב ע"א הני מילי היכא דאיתא לעיקר הקדש. וזהו ג"כ כונת הירושלמי ר"ה פ"א גבי שנה דקדשים שנה לו ושנה לתמורתו ר"ל דצריך קרא דלתמורה שנה אחרת ועי' יבמות ד' נ"ח ע"ב ברש"י שם דגבי יבם מקרי קדמה שכיבת בעל, ועיין תוס' ישנים יומא ד' מ"ט גבי כה"ג שמת ונכנס אחר תחתיו ועיין מש"כ התוס' ב"מ ד' נ"ד ע"ב דגבי מעש"ש החילול לא מקרי הקדש שני ע"ש ובמש"כ דגדר חילול הוה הפקעת הקדושה מהראשון וחל על האחר לא בגדר פדיון ונ"מ לפרי שני למ"ד דרך חילול לא מ"מ אם חילל פקע הקדושה ממנו א"ש מ"ש התוס' סוכה ד' מ' ע"ב ד"ה אין שביעית כו', וזהו ג"כ כונת הגמ' דבכורות ד' ט' ע"ב מה דמקשה שם והרי שביעית דפדיונו מותר והיא אסורה ע"ש ור"ל כה"ג על פרי שני משום דהוה ס"ל דהחילול מפקיע הדבר מהראשון ועיין בירושלמי פ"א דמעש"ש ופ"ג דמבואר שם דכשלוקח ממעות מעשר לזבחי שלמים בהמה ממילא פקע הקדושה של מעש"ש ע"ש, ולא משום פדיון ע"ש בהל' ג'. והנה בב"ק ד' ס"ט ע"ב מבואר שם דגבי מעש"ש שייך לשון פדיון וגבי כרם רבעי הוא לשון חילול וא"כ לפי"ז גבי כרם רבעי אין הדין כמש"כ התוס' בכ"מ ברכות דף ל"ה ור"ה ד' ל"א וסנהדרין ד' י"ד ע"ב ובכורות ד' נ"ג וכ"מ דגם שם די שיחלל על ש"פ דזה רק היכא דשייך דין פדיון אבל דרך חילול דהיינו שיהיה הראשון לא מהני זה אף במעות וגבי מעש"ש אם מחללן על פירות כמש"כ ג"כ צריך שוין וזהו כונת הירושלמי בסוטה פ"ח הנ"ל דבחו"ל אין מצוה לחללן ר"ל רק גדר פדיה וכן י"ל דזהו דנ"מ בין נטע רבעי לכרם רבעי ועיין בירושלמי פ"ה דמעש"ש ה"א ובתוספתא שם בהך מחלוקת דר' ורשב"ג. ולענין מה דמוכח מדברי הר"ש בפ"ה דמעש"ש דמועיל הפקר לנטע רבעי אף דכבר נתקדש עיין ביצה ד' ה' בהך דר"א וכעין שיטת רש"י ב"מ ד' י"א ע"ב גבי טובת הנאה, ועיין בירושלמי פ"ג דפסחים ה"ג ויקדישנו וישליכנו לאשפה ומשני אין אדם מפקיר דבר שאינו שלו ע"ש משמע דלא ס"ל כן, ועיין בהך דנזיר ד' י"ב ע"א מה דהקשה ר"ל לר"י דאמר שם ואלו קן מפורשת כו' ולמה לא הקשה בקיצור גם בסתומה דהיאך אדם אחר יביא קן ע"ש בתוס' אך נ"ל דנהי דקדושת הגוף לא פקעה ע"י מה שמרדה כמבואר בחולין ד' קל"ט מ"מ הבעלים נפקעו ע"י זה ושוב אין שם הבעלים עליו אך מ"מ כיון שפירשו על זה לא מהני מרידה ועיין בהך דנדרים ד' ל"ו ע"א בר"ן ד"ה גופא מ"ש מן הך דקדושין ד' נ"ה דא"צ דעת ע"ש אך לזה י"ל דמהני יאוש כמש"כ וא"ש ג"כ מ"ש התוס' זבחים דף ע"ה וכ"מ מן סמיכה היאך היו סומכין ובזה א"ש דפקע שם בעלים ממנו ועיין בערכין ד' כ"א ע"ב דעיקר מה דצריך דעת הוא משום סמיכה לחד שיטה וא"ש ועיין בהך דע"ז ד' מ"ג ע"א דאמר שם ש"מ נכרי מבטל ע"ז של חבירו אף דמבואר שם דמהדבר בעצמו נתייאש משמע קצת דלא מהני לזה יאוש ועיין בדברי רבינו בפיהמ"ש בשקלים שם שכ' דאם אח"כ יבואו הבעלים צריך לשלם להם הדמים ע"ש:

1 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

וכן מ"ע לכל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה. ובלח"מ הקשה למה כתב קרבנות בהמה אולם יש לומר דממקומו מוכרע דהא כתיב בהאי קרא ועשית עולותיך הבשר והדם וכו' והבשר תאכל וידוע דשלמים לא משכחת בעוף ולא שיירי מנחות נאכל לבעלים והתורה אמרה קדשיך הדומים לזבחיך דהיינו עכ"פ מין זבחיך דהיינו בהמה וכן מוכח משמעתין דתמורה דדרשינן רק קדשיך אלו תמורות אשר יהי' לך אלו הולדות תשא ובאת שמה יכול יכנסנו לבית הבחירה ת"ל ועשית עולתיך הבשר והדם הרי לך בהדיא דקרא איירא בתמורות וולדות דצריך לטפל בהם ובעוף מנחות לא שייך כלל זה וכן בספרי שהובא בתוס' שם בד"ה אפי' וז"ל רק קדשיך מכאן שמביאין קדשים מבחוץ לארץ יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק מרבה אני את אלו שאין להם פרנסה במקומן דאינן נאכלין במומן בחו"ל הרי לך דדריש רק לבהמה דאין תמות וזכרות בעופות ומשו"ה כ' רבינו שפיר קרבנות בהמה. מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חו"ל שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה הנה מבואר במעיי"ח דלא דוקא בבהמת חו"ל אלא אדרבא לרבותא נקט בהמת חו"ל והנה דבר זה אפי' בנדבה נמי דרק חילוק יש בין נדבה לנדר דמה דבנדבה צריך לעשות קיבל עליו בנדר בהרי עלי ולכן בנדבה ג"כ צריך לטפל להביאו לעזרה אמנם הא פשיטא דעכ"פ צריך להודיע לגזבר ולכהנים כי קרבן יש לו בביתו דאם לא יודיע וגם הוא לא יטפל בו א"כ איך יבוא לידי הקרבה לפי"ז יש לתמוה אפירש"י בנדרים ט' דכ' דבנדבה לא שייך בל תאחר דבגזא דרחמנא איתא הא עכ"פ צריך לטפל ולהביאו לעזרה אך כבר תמה בפי"א בתשובה דבגמרא דר"ה מבואר גם בנדבה באפריש ולא אקריב עבר בב"ת ותי' דכונת פירש"י אם נאבד א"ח להביא אחר ע"כ ליכא תקלה דבל תאחר א"כ ניחא גם קושיתנו דרק חייב לטפל כשהוא עומד אבל בנאבד לא שייך זה. במשל"מ פי"ד מה' אלו הקשה כיון דכשהביא לעזרה יצא ידי נדרו דרק חייב לטפל עד שיביאו לעזרה וכמוש"כ תוס' חולין א"כ הא דתנן נשחטו שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה וחייבין להביא אחרת הא כבר יצא ידי נדרו משבא לעזרה ונראה ליישב לפמש"כ הרשב"א בגיטין דף נ"ד דלכן אין נאמן לומר דנתפגלו כיון דמסר לידו יש לו דין שומר ע"כ אין נאמן לומר ששינה ופשע בשמירתו לפי"ז הבעלים כשהפריש קרבן הנה יש עליו שני מיני אחריות מצד נדרו ומצד שומר דמיד שהפריש נעשה שומר עליו וכשמביאו לעזרה יצא ידי חובת נדרו מה שקיבל עליו להביא קרבן אבל מה שחייב באחריות מצד שומר דהו' שומר של גבוה אף דלקדשים אין דין שומר אבל בפשיעה חייב מזה לא נפטר כשהביאו לעזרה דזה הו' שומר שמסר לשומר ונעשה הכהן שומר דילי' וכששחט שלא לשמה א"כ אי הוא או הכהן פשעו בשמירתו ע"כ הוא חייב באחריות מצד שומר ולכן שפיר קתני דלא עלו לבעלים לשם חובה ובזה יש ליישב קו' התוס' שם למה נקט שנזבחו שלא לשמן ולא נקט בשאר עבודות שעשאו שלא לשמן להנ"ל יש לומר דבשאר עבודות כיון שלא נעשה הבעלים שומר לגבי הקדש דמיד שנשחט יצא גם חיוב שמירתו א"כ אם קיבל הדם שלא לשמו אין חייבין הבעלים להביא אחר לכן רק בשחיטה קמל"ן דלא עלו לבעלים לשם חובה וחייבין להביא קרבן אחר וא"ש. וראי' לדברינו מבב"ק ע"ו דפריך והא חסרה קרן לבעלים ומשני רי"ו בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים מוכח דבשחט שלא לשמה אין כאן חזרה לבעלים משום דבעלים לא מפטרה במה שהובאה לעזרה ואין לומר דהא"ט דבעלים לא הובאו בעצמן ז"א דבודאי ניחא להו שיבואו לעזרה על ידי מי שהוא כמוש"כ הר"ן בנדרים דף ל"ו דכיון שנאבד דעת הבעלים שכל כהן שירצה להקריב יקריב. אולם לפי"ז יקשה מהא דמשני שם בנשפך הדם וקשה כיון שהוא באה לעזרה ונשחטה כבר יצאו ידי אחריותא א"כ חזרה קרן לבעלים וא"ח באחריותא. ובהא דחייב לטפל ניחא לי ליישב מה שהקשו בתוס' פסחים דף מ"ז אפירש"י דפ"ח קדוש קדושת בדה"ב חייב משום מעילה א"כ במכות דף כ"ב דמוקי המשנה בבכור דאין לו שאלה הוה לי' להקשות מחמור הקדש דישנו בשאלה ונראה דבחי' הריטב"א הקשה אמאי לא משני במסרה ליד גזבר דלית לי' שאלה ונראה דבקדשי מזבח דחייב לטפל להביאו לעזרה לא מהני מסירה ליד גזבר לאפקועי טיפולו ממילא אית לי' שאלה כמוש"כ בפנים אבל בפ"ח דא"ר למזבח רק לקדשי בדה"ב אז יש לומר דבאמת במסרה ליד גזבר אין לו שאלה עוד ולכן לא מצי להקשות מפ"ח דיש לומר במסרה ליד גזבר רק מוקי בבכור בהמה טהורה דאין לו שאלה ודו"ק. וניחא לי נמי מה שהקשו אדברי רבינו בפ"א מה' בכורות דמצות בכור נוהגין בין בארץ ובין בחו"ל אלא דהן כחולין גמורים ואם נפל בו מום נאכל במומו והראב"ד תמה עליו דהוא טעות אבל ניחא כיון דעיקר מצותו להביאו לעזרה ובזה נכנס לרשות גבוה והכהנים משולחן גבוה קזכו אבל בכור בחו"ל שא"ח להביאו ולטפל עמו לעזרה ע"כ אין קדוש כלל רק דבעי מום להתירו באכילה דזה הכשירו דבלא מום אין רשאי לשחטו בחוץ וכדאמרינן למ"ד בשר תאוה הי' אסור להם רק ע"י מום הוה רשאי לשחטו אף דבשר תאוה ג"כ לא הוה קדוש גמור דל"ה חייב לטפל להביאו לעזרה רק השחיטה הי' אסור בחוץ בלא מום דע"י מום הוה רשאי לשחטו כמבואר בתוס' חולין י"ז ואין לומר דהכא לרע"ק קאי ור"ע הא לית לי' דבשר תאוה הי' אסור להם כבר גילה רבינו בפ"ד מה' שחיטה דעתו דלר"ע תרתי אית לי' דבשר תאוה הי' אסור ולא הוה שרי רק ע"י נחירה ושפיר יש לומר כסברתינו. הבאתי בפנים פלוגתא דר"י ור"ש אי כשהביא לעזרה כבר פטור מאחריותו נראה דתליא זה אי אמרינן הני כהנים שלוחי דידן נינהו אי שלוחי דרחמנא לפמש"כ החס"ו פ' ויקרא דאיסור הקרבהו לפחתיך תליא אי אמרינן שלוחי דידן ליכא משום הקרבהו לפחתיך דהא אין ניכר בשעת הקרבה אבל אי שלוחי דשמיא האיסור המסירה ליד כהן ושליח דשמיא למסור לו פיסח ועיור א"כ גם פלוגתא דר"י ור"ש בהא תליא אי אמרינן שליח דשמיא מיד שמסר ליד כהן בעזרה פטור מאחריותו אבל אי כהנים שלוחי דידן לא יצא מאחריותו דהא שליח כמותו והוא עדיין ברשות הבעלים ע"כ אין פטור מאחריותו רק אחר זריקה. והנה יש להקשות טובא מהא דתנן כהנים שפיגלו במקדש דחייבין לבעלים דלא נפטר בהבאה וגם הקו' הנ"ל מבב"ק ע"ו מנשפך הדם וקשיא דהרי הבעלים נפטרו מאחריות כשהביאו לעזרה ול"ה קדשים שחייב באחריותן ופטור מדו"ה ולכן נראה כמוש"כ במק"א דע"י חיוב אחריות קרינן בי' וגונב מבית האיש דהו' כאלו רשותו קנוי להמפקיד וכל זה שייך קודם שהביאו לעזרה אבל כשהביאו לעזרה א"כ אין עוד ברשותו ולא קרינן בי' וגונב מבית האיש אף שעדיין חייב באחריות היינו כשאין עוד בעין כגון שנשפך הדם דחיוב אחריותא זה לא פקע ממנו וחייבין להביא אחרת ע"כ חייבין לשלם להבעלים וכן כהנים שפיגלו משלמין לבעלים וגם בגניבת הגזבר חייב לשלם לבעלים כיון שחייבין להביא אחרת דו"ק. בדברי רש"י קידושין נ"ז דאיסור שקודם זריקה לא אזיל והקשו בתוס' הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה לכאו' לא קשה מידי חדא דהא קדשים קודם זריקה מהני שאלה כמוש"כ תוס' כריתות דף י"ג דעד אחר זריקה מהני שאלה וכן דעת רשב"ם בב"ב דף ק"כ דמהני שאלה בש"ח עכ"ח דלא פקע הקדושה לגמרי אולם הנה רש"י גופי' בזבחים דף קי"א כתב דבש"ח אין מועלין דהו' כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה אלא דלפי"ז יקשה מ"ט באמת מהני שאלה בש"ח ונראה דתוס' בב"ק ע"ו הוק' דנימא בכל ש"ח דליפרקינהו ויהא שחיטה ראוי' למ"ד דל"ב העו"ה ותי' דמום שלאחר שחיטה לא מהני לפדות עלי' והנה על תי' של תוס' יש להקשות לפמש"כ תוס' בריש חולין דף ב' דמפרכסת הרי הוא כחי' א"כ הו' מום מחיים כמו למ"ד דבעי העוה"ע ולא מהני פדיון לאחר שחיטה אבל בעודו מפרכסת מהני פדיון א"כ לא הועילה תוס' בתי' כלום אלא דלפי"ז למה הקשו גם למ"ד דבעי העוה"ע עכ"פ בשעת שחיטה דעדיין מפרכסת איכא העוה"ע ובר פדיון א"כ הו' שחיטה ראוי' ע"כ נראה דבאמת היכא דהי' מפרכסת לאחר שחיטה מהני פדיון וה"ה דמהני שאלה אבל אי מתה מיד ולא פרכסה כלל דלא משכחת פדיון ליתא בשאלה והו' כמתה ואין בו מעילה ונתיישב סתירת דברי רש"י על נכון. הנה במאי דפירש"י דלכך ש"ח אסור באכילה משום דלא הותר ע"י זריקה נראה לי שזה שיטת רש"י בזבחים דף ד' הא דפריך היכא דשחט שלא לשמו לפסול וז"ל שהרי לא נעשו כהלכתן ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה ותוס' תמהו הא ליכא שינה הכתוב לעכב להנ"ל ניחא דכונת קו' הגמרא דבהא אין צריך שינה לעכב אלא כיון דעכ"פ לא נעשה כהלכתן אין הזריקה מתרת מה שכבר אסור מקודם זריקה והנה בחולין דף פ' איתא דלר"ש שחיטת קדשים ששא"ר דלא מזדרק דם לא חזי לאכילה וקשה לי מזבחים דף ל"ו אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב בי' מיפסל ולא הוא התם זרק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל וקשה לי אכתי מוכח הא דינא מדר"ש דס"ל ששא"ר ל"ש שחיטה דבעינן ראוי' בשעת שחיטה א"כ איך משכחת פיגול הא לא חזי בשר לאכילה ולא שייך לומר דזרק ומיחזי כיון דבעינן מיחזי בשעת שחיטה א"כ לא מיפסל משום פיגול.

2 שו"ת מהרש"ם חלק ב פתח ↗

ואולם אם כי הדברים נכונים לפלפולא אינו עולה במרכז האמת דהמעיין בבבלי יבמות דף מ"ו ימצא דר"י גופי' ס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול וכחכמי' שם ומוכח דס"ל אין דני' ושלא יהי' סתירה לירושלמי י"ל דהתם משום ר' ינאי קאמר ולי' לא ס"ל וצל"ע בנדרי' דף ל"ו ע"א גופא אר"י כו' ור"ן שם ד"ה אלא מעתה וד"ה אשתו וד"ה אלא מעתה דמוכח דר"י גופא ס"ל דדני' וצ"ע וגם מצינו כמ"פ סתירה בדעת איזו אמורא בין בבלי לירושלמי וגם בדברי ר"י גופי' מצינו סתירה כמ"ש התוס' בכתובות דף ק"ב סוע"א בדין חייב א"ע במה שאינו חייב יעו"ש ותבין וא"כ לשיטת ש"ס דילן בדעת נדחו דברי. ולא נאמרו אלא לפלפולא בעלמא:

6 גופא א"ר יוחנן הכל צריכין דעת וכו' - הקשו בתוס' התנן ומייתי לה בפרק האיש מקדש קדושין נה. בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים לעולות כלומר ויקרבו אלמא אין צריכין דעת ותירצו דהתם שאני דכיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב:

7 אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו אלמה אמר רבי אלעזר וכו' לא עשה ולא כלום - משום דאין דנין אפשר משאי אפשר:

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שחיטה פתח ↗

שנים אוחזין בסכין כו' והשני לא כו'. עי' ברש"י זבחים ד' מ"ז ע"א דמבואר שם דאפילו למ"ד זה מחשב וזה עובד זה רק אם הכהן עובד סתם אבל אם מחשב בפירוש לשמה לא מהני עקירת הבעלים ע"ש ועי' במה דס"ל לרש"י ז"ל בפסחים ד' ס"ד דאף דפסח לא בעי עקירה מ"מ אם מחשב לשם פסח נשאר עליו שם פסח ע"ש, ועי' רש"י שבת ד' ע"ח ע"א בד"ה דבר שאינו, ובתוס' שם ד"ה אטו דס"ל לרש"י דרק בתלמיד וה"ה כאן דמסתמא הכהן כונתו כמו הבעלים ועי' רש"י חולין דף ל"ט ע"ב גבי יהיב זוזי לטבח משמע שם ג"כ כן דמסתמא השוחט עושה לדעת הבעלים משא"כ אם פירש להיפך לא ובזה י"ל כונת הגמ' דזבחים ד' מ"ו ע"ב שאין המחשבה כו' ע"ש ברש"י ובפיהמ"ש לרבינו ור"ל כך דיותר טוב היה לעבוד מפורש לשמה כדי שלא יועיל מחשבת הבעלים אך כיון דלא ס"ל כן לא איכפת לן אך בפיהמ"ש משמע שם דזה רק משום תנאי ב"ד ועי' בתוספתא תמורה פ"ג גבי ה' שסמכו על הקרבן כולם לשם שלמים ואחד לשם עולה כו' ומייתי שם הך דר"י דרק אם מתחלה לא פירש לשם עולה אבל לחזור בו אינו יכול ועי' בהך דיומא ד' מ"א ובתוס' ישנים שם אם גם בשאר קרבנות אמרינן מתפרשין רק בזמן לקיחה ועי' תוס' נזיר דף כ"ז ע"א דס"ל די"ל דגם שאר קרבנות כן ועי' תוס' זבחים ד' ס"ז ע"א דלא ס"ל כן בד"ה חטאת וא"כ מה מועיל שם מה שמחשב שם בשעת סמיכה כיון דאז לא שעת לקיחה ולא שעת שחיטה. אך י"ל דאם נימא כמ"ד בערכין ד' כ"א דבעינן שיתרצה בשעת הקרבה גם גבי עולה ומפורש שם ברש"י ותוס' מחמת סמיכה וא"כ כיון דמחשב לשם קרבן אחר הוה כמו לא נתרצה ולהך על זה צריך תנאי ב"ד וא"ש. ומה דמבואר שם בתוספתא מצאתי שלמים כו' נראה דר"ל מהך דמבואר בקדושין ד' נ"ה גבי נקבה תקרב שלמים וכשיטת הירושלמי שקלים שם דתקרב שלמים ועי' בר"ן נדרים ד' ל"ו ע"א וזהו משום תנאי ב"ד, ועי' בירושלמי שם ובאמת כ"כ בהך דאמר בערכין ד' כ"א דאין צריך דעת בשעת הפרשה אבל צריך דעת בשעת כפרה אם משום דלא יצא בלא דעת או ר"ל שיתרצה וגם מאי נ"מ במה דלא ידע בשעת הפרשה כיון דנתרצה עכשיו תיחל ההקדש עכשיו וצ"ל דנ"מ אם חל אז ההקדש ואף דיכול לנדור מ"מ כיון דהקדיש בעד חבירו י"ל דלא חל, ועי' בירושלמי נזיר פ"ב ה"ה שאדם קובע לחבירו ר"ל דהנדר חל עליו אבל מ"מ אינו קדוש אלא מדעת הנזיר ע"ש אך יש לחלק דנזיר אינו בא בנדר וגם אם מה שבשעת הקרבה הוא אומר לשם קרבן אם זה גופא יהיה כמו הקדש וכמו גבי הך דקינין אך שם לענין לפרש. והנה מלשון רש"י כאן ד' מ"א ע"ב משמע דזה גופא ההקדש אך מלשון רבינו כאן בהל' י"ז לא משמע כן אך בהל' י"ט גבי תמורה משמע דזה גופא הוה המרה והטעם כך דכיון דבשעת שחיטה אם יחול אז ההקדש הוה כמו מפריש לאיבוד ואינו חל כלל וכמו גבי מקדיש את הטרפה וכמש"כ וזהו באמת טעם דר"ש כמש"כ התוס' ועי' תוס' פסחים ד' נ"ג ע"א מה דפליגי שם עם רש"י בד"ה מפני. והנה עיין בירושלמי יומא פ"ו ה"א דאמר שם ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה ר"ל ג"כ כן דאינו חל הגורל כלל כיון דהולך מתחלה לאיבוד ולא היה לו שעת הכושר מעולם, ועי' בפסחים ד' ל"ג ע"א ובמנחות ד' ע"ד ע"א אין מפרישין לאיבוד ושם ד' פ"א אין מפרישין תחלה למותרות ומעילה ד' י' וכ"מ, ועי' מש"כ רבינו בהל' ביכורים פ"ב הי"ט ג"כ גבי ביכורים בפירות טמאים כה"ג, וכ"כ בזה במקום אחר. והנה הירושלמי שם ביומא מקשה מן תמורה שממיר למיתה ע"ש אך באמת מתמורה אין ראיה חדא דהוא הוה סוף הקדש עי' נזיר ד' ל"א ותוס' ריש תמורה וכ"מ וגם דהחלות התמורה הוא גזיה"כ לא מטעם הקדישו דהא אף בטעות קדיש ולכך חל שפיר וא"ש מש"כ רבינו ועי' בהך דמנחות ד' פ' ע"א במה דאמר שם מרבה בתודות ר"ל דזה גופא הוה גדר נדר מה שהפריש עכשיו, ושם ד' פ"א ע"ב בתוס' ד"ה תודה היא כו' דכ' שם דאינו יכול להביא היא מן המעשר ולחמה מן החולין ור"ל כיון דהביא לחמה מן החולין הוה כמו נדר עכשיו להביא לחמי תודה וא"כ צריך להביא ג"כ תודה מן החולין, ועי' בירושלמי נזיר פ"א דהאומר כבר הויתי נזיר הרי זה אסור ועי' בתוספתא פ"א דנדרים ג"כ כה"ג ור"ל אם זה גופא הוה קבלת הנזירות או הודאה שנזר, ועי' בהך דגיטין ד' מ' ע"ב גבי כתבתי ונתתי לו, ובר"ן קדושין פ"א על הך דדף כ"ו ובירושלמי קדושין פ"א ה"ב גבי קידשתי את בתי דהוה לשון קדושין וכ"מ, וכאן ג"כ גבי שותפות שנים ששוחטין אם נימא דזה הוה בגדר עכשיו נדר וא"כ לפי שיטת רבינו שכ' דהוא הדין אם שחטו בזה אחר זה ואז לא חל כלל גדר קדושת הגוף דאין לך מום גדול מזה כמבואר כאן ד' ל' ע"א וכ"מ אך גבי תמורה שפיר י"ל דחל, ועי' בתוס' בכורות ד' ל"ב ע"א בד"ה הא וה"ה להיפך, ועי' בתוספתא דמס' קרבנות פי"ב א"א לשוחט אחר שוחט גבי שחוטי חוץ והטעם משום בעל מום ועי' בתוספתא כאן פ"א גבי ישראל ועכו"ם ששחטו כשרין ובתוס' חולין ד' י"ד ע"א דמקשה מן ישראל מומר מהך דשם ד' מ"א משמע דישראל מומר גרע מעכו"ם וצ"ל דישראל מומר פוסל ועכו"ם רק כמו שאינו, אך רבינו לא ס"ל כן וזהו כונת הראב"ד ז"ל בהלכות אבות הטומאות פ"ב ה"י ועי' לקמן פ"ד הי"א ועי' בתוספתא מנחות פ"ב דאם עבד בימין ובשמאל כאחת פסול. והנה כאן כ' רבינו לא היתה לו כונה כלל ואפילו נתכוין וכן מבואר במשנה. ובאמת לשם חולין לא חל עליה שם כונה כלל כיון דלא הוה בגדר כונה וכן נ"ל בהך דחגיגה ד' י"ט ע"א דאם הוחזק לקל שוב אינו מחזיק עצמו לחמור דזה רק אם הוחזק למעשר דבר כונה הוא אבל לחולין הוה כמו לא הוחזק כלל ויכול להחזיק עצמו לדבר אחר, וכעין דאמרינן בהך דזבחים ד' ג' ע"א גבי לשם חולין, ועי' במש"כ רבינו בהל' בית הבחירה ספ"א גבי אבנים וקורות דרק אם חצבן לשם ביהכנ"ס דאז חל עליהן שם ולכך אסור לשם מקדש אבל אם חצבן לשם חולין דהוה כמו סתם אז כשר לדידן דס"ל דהזמנה לאו מלתא ועי' בהך דמכות ד' ח' ע"א גבי חטיבת עצים דמערכה דמצא חטוב אינו חוטב ועי' רש"י ביצה ד' ב' ע"ב גבי הכנה דבחול לא שייך ע"ש. והנה זה ודאי לשיטת רבינו שכ' דגבי תמורה ר"ל עכשיו ממיר וס"ל דגם אם שחטו זה אחר זה והאחרון כוון לשם תמורה פסול אבל אם כבר נשחט בו רוב שנים אף דתמורה במפרכסת שפיר מצי עביד אבל להיפך לעשות ממפרכסת תמורה ודאי לא דהוה כמו בישרא בדיקולא ד' ע"ד ע"ב וכ"כ בזה, וכן הדין דאז אין שייך בו גדר מחשבה כלל ועי' תוספתא דקרבנות פ"א שחטו לשמו ומרקו שלא לשמו כשר שכבר הוכשר בשחיטה ע"ש ועי' בע"ז ד' ל"ה ע"ב וחולין דף מ' ע"ב דנקט לשון בגמר זביחה ומשמע אף במיעוט בתרא, ועיין פסחים ד' ס"ג דנקט רק סימן שני דמשמע דוקא כל הסימן וכ"מ בזה, ואם נימא דהאיסור משום מעשה לא משום תקרובת י"ל דגם מיעוט סימנים הוה מעשה, ועי' ברש"י ותוס' חולין ד' כ"א ע"ב וד' כ' ע"ב אם המיעוט בתרא הוה ג"כ בגדר שחיטה או לא ור"ל אם הך דאמרינן רובו של אחד כמוהו היינו שהרוב עושה פעולה כמו שגם המיעוט נשחט או דדי ברוב. וזהו באמת כונת הגמ' ד' י"ט ע"א מאן תנא גבי רובו דשחיטה ריבר"י ר"ל דמדייק הלשון דנקט כמוהו דמשמע כמו שכולו נשחט זהו ר"י בר"י דמכשיר גבי הגרמה אבל לרבנן די ברוב והמיעוט כמאן דלא נשחט, ועי' כאן ד' ל' ע"ב בד"ה החליד ודף ל"ב ע"א ע"ש ברש"י ועי' בזבחים ד' כ"ו ע"א דהיכא דבעי כולו לא הוה רובו ככולו ועי' בנזיר דף מ"ב ע"א דאמר שם זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא ר"ל דהוה כנעשה פעולה בכולו, והיכא דבעי כל הטעם משום דכל זמן שלא נגמר הוה כאילו לא עשה כלל וזהו ר"ל אביי דבעי שם גבי נזיר שגילח ושייר ב' שערות וצמח כו' ע"ש ור"ל אם כ"ז שלא גמר לא מקרי גילוח כלל או מקרי לא גמר גילוחו וכעין דפליגי כאן גבי שחיטה בדף כ"ט ע"ב, ועי' ב"ב דף צ"ה ע"א גבי יתר מזה כבא ליטע מתחלה ע"ש בתוס' וגבי נזיר י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דשם ד' מ' אם שתי שערות סותרות בו או לא ר"ל אם גבי נזיר הוה ב' שערות כמו גילוח גמור או רק שלא נגמר בו הגילוח, ועי' בירושלמי נזיר שם, ועיין ביבמות ד' ע"ח ע"ב דגבי טבילה יש חילוק בין רובו לכולו לענין חציצה ועי' ביבמות שם ד' ק"ג ע"ב גבי נכנס רובו לבית ע"ש ברש"י דמשמע דהטעם דהרוב מושך גם המיעוט אחריו לא דדי ברוב לבד כיון דבעי שיעור ועי' תוס' חולין דף ס"ח ע"ב ד"ה הוציא שכ' דרק הרוב הוה כיצא ודי בכך לענין לידה אבל המיעוט לא ואף דבנדה ד' כ"ט ע"א אמר דרובו ככולו לענין זה ע"ש ועי' בחולין שם ד' ע' ע"א דהוה בעיא גבי עומד מרובה על הפרוץ ע"ש ברש"י ד"ה ויצא, וה"נ גבי שחיטה זה אך מ"מ זה רק בזמן שמחלק אבל בזמן ששוחט אז אף שחיטת מיעוט סימנים ג"כ יש עליהם שם שחיטה וכעין דמבואר ברש"י שבת ד' קל"ג ע"ב בד"ה כל זמן גבי מילה ועי' מש"כ התוס' נדה ד' ל"ה ע"א ד"ה לעולם גבי ראיה דכולה הוה חדא ראיה ותוס' ב"ק ד' ע"ז בסה"ד גבי פ"א ע"ש ועי' בזבחים ד' פ"ט ע"ב במערבא אמרי הואיל והתחיל במתנות כו' ועי' שבועות דף י"ז ע"א, וה"נ כאן לגבי מחשבה י"ל דמקרי בב"א אף דאומר בגמר זביחה:

1 צפנת פענח על התורה פתח ↗

וסמך ידו על ראש קרבנו.שם, פרק יז, ברייתא ג: קרבנו; לא קרבן אביו. קרבנו; לא קרבן הגר שר׳ יהודה אומר אין יורש סומך.נ״מ במה דקיי״ל בערכין דף כ״ח ע״ב דמחרים אדם את קרבנו, ומבואר שם ובדברי רבינו בהל׳ ערכין פ״ו הי״ב דאם היה נדבה, יכול גם אחר לפדותם ולהקריבם וא״צ דעתו, אף דהכל צריכים דעת בעלים להקרבה, כמבואר בנדרים דף ל״ה ע״ב וע״ש בדף ל״ו בר״ן, ובאמת לזה מהני יאוש בעלים, וי״ל דגם יכול לסמוך עליהם, אתי שפיר מה שהקשו התוס׳ בזבחים דף ע״ה ובכמה מקומות בסמיכה, וכן מוכח בדברי רבינו בהל׳ פסולי המוקדשים פ״ו ה״ד דמהני גדר מתנה לסמיכה, אך שם הסמיכה הוי רק משום צורך קרבן ולא המצוה, ובזה י״ל המיעוט דריש ערכין ותמורה גבי קרבן חבירו ובתו״כ פ׳ ויקרא, די״ל כה״ג דאם פדה קרבן שהקדיש אחר אינו סומך. עי׳ בהך דזבחים דף ק״ג ע״א דממעט שם קרבן של גר שמת ואין לו יורשים דאין עורות לכהנים, ע״ש ברש״י, משום דאין לו בעלים. וקשה למ״ד שם דף ז׳ ע״ב דיש שנוי בעלים לאחר מיתה, ורש״י מפרש שם דר״ל היורשים, ולשי׳ רש״י צ״ל דגבי גר לא הוי היורשים שלו בגדר עצם, ואף אם נימא דיכול לזכות בהקרבן, עיין בנדרים דף ל״ו ע״א בר״ן גבי בהמה שנמצאת וכו׳, ובנזיר דף י״ב גבי קנים, וכבר כתבתי בזה במקום אחר, וכן נ״מ למ״ד שעבודא דאורייתא, א״כ אם מת הגר צריך להביא הקרבן מנכסיו, וכ״כ בזה, די״ל דאף למ״ד אין היורש סומך, עיין מנחות דף צ״ג ובזבחים דף ה׳ ע״ב ובריש פרק קמא דערכין ותמורה, זה רק בשהניח האב הקרבן אבל אם הניח נכסים וצריך להפריש מחמת שעבודא דאורייתא, שם שפיר י״ל דגם היורש סומך, וכה״ג גבי המחזיק בנכסי הגר י״ל דהוא אינו סומך, ולכך בתו״כ פ׳ ויקרא פרשה י״ג פי״ז ממעטי שם גבי סמיכה קרבנו ולא הגר, משום דיורש אינו סומך ור״ל כה״ג.

2 נדרים פתח ↗

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל צְרִיכִין דַּעַת חוּץ מִמְּחוּסַּר כַּפָּרָה, שֶׁהֲרֵי אָדָם מֵבִיא קׇרְבָּן עַל בָּנָיו וְעַל בְּנוֹתָיו הַקְּטַנִּים. אֶלָּא מֵעַתָּה יָבִיא אָדָם חַטַּאת חֵלֶב עַל חֲבֵירוֹ, שֶׁכֵּן אָדָם מֵבִיא עַל אִשְׁתּוֹ שׁוֹטָה, כְּרַבִּי יְהוּדָה. אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הִפְרִישׁ חַטַּאת חֵלֶב עַל חֲבֵירוֹ — לֹא עָשָׂה כְּלוּם!

« ר"ן על נדרים ל״ו ע״א:ד׳ ר"ן על נדרים ל״ו ע״א:ז׳ »